הווילון שהדליק את הניצוץ 

הסיפור על משה זמטר אמן המיניאטורות, ואיך הכל התחיל

בשנת 1986 משה זמטר פרש לגימלאות. הוא לא בדיוק ידע איך להעביר את הזמן. לא בגלל שלא היה לו מה לעשות אלא בגלל שהיה לו  יותר מידי מה לעשות. היה ברור לו שהוא יתנדב באיזה ארגון או עמותה, וגם יתחיל ליצור משהו חדש, ייחודי.

 

"משחר ילדותי היו בידי הכישורים והיכולות לבצע עבודות יד שונות. כשבגרתי יצרתי צעצועים לילדי ולנכדי, תפרתי תיקים מעורות ועיצבתי תכשיטים מחוטי מתכת וחרוזים."  

 

המגירות שלו היו מלאות בכל טוב - גרוטאות, חלקי שעונים, ברגים ואומים, תמונות גזורות מז׳ורנלים, אבנים, צדפים ומה לא. 

"רצה המקרה שוילון נצרים שהיה בבית נקרע."

מה עושים? לא זורקים, חלילה.

"צ'יק צ'ק במקום לזרוק פירקתי אותו, והתחלתי לעשות ממנו כסא, אחרי הכסא שולחן, ואחרי שולחן חדר וזאת היתה ההתחלה".

20200526_172549.jpg

שימו לב לעבודה המושקעת, שימו לב לפרטים הקטנים. יקה כבר אמרנו? שימו לב לתפירה ולרקמה (כן,כן, משה גם תפר ורקם!). חודשיים של עבודה, והנה נוצר לו דגם מיניאטורי ראשון שנקרא ׳חדר שינה כחול׳. למה כחול? כי הקירות צופו בבד בגווני כחול, להבדיל מהדגם השני שנקרא ׳חדר שינה אדום׳. מצליחים לנחש למה אדום?

1b1214_7ef55900e99d4596b699859378caafb5_mv2.webp

גם רעייתו חנה שמחה מאד על יצירת המיניאטורות: לא מלכלך, לא תופש מקום, לא עושה רעש כמו חלק מעבודות היצירה שעשה בעבר. מי חשב ששלושים שנה לאחר מכן התחביב יגדל לכ- 140 דגמים ויתפוש המון מקום…

 

חנה נפטרה בשנת 1994 ולצערנו זכתה אך במעט ליהנות, להתרגש ולהתגאות במפעל חייו של משה.